החלטה בתיק בש"פ 2952/13

1.        בפני ערר על החלטת בית המשפט נצרת מיום 14.4.2013 (מ"ת 29991-03-13, השופט י' בן-חמו), שהורתה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2.        נגד העורר הוגש ביום 10.3.2013 כתב אישום המייחס לו, בשני אישומים, עבירות מין ואלימות שבוצעו לכאורה בקרובת משפחתו, קטינה שהייתה במועדים הרלבנטיים כבת 13 (להלן: המתלוננת), וכן ניסיון לבצע מעשה מגונה באחותה (להלן: המתלוננת השניה) בעת שהייתה כבת 13 אף היא. האירועים אשר הובילו להגשת כתב האישום החלו בחודש פברואר 2013, בעת שהמתלוננת (אשר הייתה במועד זה כבת 16) אושפזה בבית החולים לאחר שהותקפה. המתלוננת, אשר תושאלה על ידי המשטרה בעודה מאושפזת, הצביעה על אחד מבני משפחתה המורחבת כמי שתקף אותה, וסיפרה כי בחודשים שקדמו לאירוע הוא ביצע בה, יחד עם בן משפחה אחר, שורה של תקיפות מיניות. המתלוננת הוסיפה וסיפרה לחוקריה כי במועדים מוקדמים יותר לאירועים אלה היא חוותה אלימות פיזית ומינית גם מצד העורר, אף הוא בן משפחה. עם השלמתה של חקירת המשטרה הוגשו שני כתבי אישום נפרדים - האחד כנגד השניים שהחקירה החלה בעניינם (להלן: הנאשמים האחרים), והאחר כנגד העורר.

3.        כתב האישום כנגד העורר כלל שני אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, ביום 31.3.2010 העורר הזמין אליו את המתלוננת, הנמנית כאמור עם משפחתו המורחבת, בתואנה שאמו זקוקה לעזרתה. כשראתה המתלוננת כי האם אינה בבית ניסתה לצאת מן המקום, אולם העורר הפיל אותה על המיטה בחדרו, הפשיט אותה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, חרף מחאותיה. לאחר האירוע המתואר, כך נטען, המתלוננת קיימה יחסי מין עם העורר במספר הזדמנויות, נוכח חששה שאם לא תענה לו הוא יפיץ לגביה שמועות שיפגעו בשמה הטוב. במהלך אותה תקופה נהג העורר לאיים על המתלוננת ולהכותה כאשר התלבשה באופן חשוף מדי לטעמו, ובהזדמנות אחת אף איים עליה באמצעות אקדח, הצמיד אותו לרקתה וירה ירייה באוויר. בהזדמנות אחרת הכה את המתלוננת באמצעות צינור ופצע אותה בגבה באופן שהצריך טיפול רפואי. בגין המעשים המתוארים יוחסו לעורר עבירות של אינוס (לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), פציעה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין), איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין) והחזקת נשק (לפי סעיף 144 לחוק העונשין). לפי המתואר באישום השני, העורר קרא לאחותה של המתלוננת להיכנס לחדרו, בתואנה שברצונו להראות לה משהו במחשב. כשהגיעה לחדר נעל העורר את הדלת, השכיבה על גבה במיטה ונשכב מעליה, חרף התנגדותה. רק לאחר שסטרה על פניו הניח לה העורר ויצא מהחדר. בגין מעשים אלה יוחסה לעורר עבירה של ניסיון למעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 14 בניגוד לסעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.

4.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה נטען שמצויות בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכן שקמה בעניינו עילת מעצר של מסוכנות, שלא ניתן להפיגה באמצעות חלופת מעצר.

5.        ביום 14.4.2013 קבע בית המשפט קמא שקיימות כנגד העורר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו בכתב האישום, במידה הנדרשת לשם הצדקת מעצרו עד לתום ההליכים נגדו. הראיה המרכזית שעליה ביסס בית המשפט קמא את מסקנתו זו הייתה הודעת המתלוננת במשטרה, אשר לגביה ציין שהיא הייתה מפורטת, סדורה ואותנטית. בא-כוח העורר הצביע על כך שהמתלוננת הזכירה את שמו של העורר רק בהודעתה השנייה במשטרה ורק לאחר שזה הוזכר תחילה על ידי החוקר, אך בית המשפט קמא סבר שאין בכך כדי לכרסם בכוחה הראייתי של ההודעה, בהתחשב בכך שהמתלוננת ככל הנראה פחדה מהעורר ולכן חששה לנקוב בשמו כמי שאנס אותה. בית המשפט קמא הוסיף וציין שבחומר הראיות מצויים חיזוקים משמעותיים להודעת המתלוננת, לרבות הודעות של קרובי משפחה שהיו עדים לתקיפתה (הפיזית, גם אם לא המינית) על ידי העורר; מסמכים מהם עולה שהורי העורר שהו ביום האונס מחוץ לארץ ואילו אמה שלה אושפזה לצורך ניתוח (שני פרטים שאותם המתלוננת מסרה בהודעתה); ומסמכים רפואיים המעידים על מצבה הפסיכולוגי הקשה של המתלוננת וכן על הניתוח שנדרשה לעבור לאחר שהעורר פצעה בגבה. בית המשפט קמא הוסיף והתייחס בהחלטתו לראיונות שמסרה המתלוננת לכלי התקשורת לאחר שחרורה מבית החולים שבו אושפזה בעקבות תקיפתה בשנת 2013, ואשר בהם הכחישה את האפשרות שנאנסה (אם כי לא את העובדה שהותקפה פיזית על ידי בני משפחתה) (להלן: הראיונות הטלוויזיוניים). בעניין זה נקבע כי לפחות בשלב של בחינת הראיות לכאורה, ניתן להסביר את הכחשתה של המתלוננת בפני כלי התקשורת ככזו שנובעת מפחד ומהרצון להגן על מעמדה החברתי, וכי אין בה, לפיכך, כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית.

6.        משנקבע שקיימת בעניינו של העורר תשתית ראייתית לכאורית (וכן עילת מעצר של מסוכנות, בהתחשב בטיבם של המעשים המיוחסים לו), הוסיף בית המשפט קמא וקבע שלא ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר בדרך של חלופת מעצר. בעניין זה הוא הצביע הן על פחדה של המתלוננת מפניו והן על כך שהעורר ביצע לכאורה עבירות מין גם באחותה, כמפורט באישום השני, כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו איננה ספציפית כלפי המתלוננת בלבד. משכך, בית המשפט קמא קבע שאין טעם בבחינתן של חלופות מעצר קונקרטיות, והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטים נגדו.

הערר ועמדות הצדדים

7.        העורר מעלה טענות הן בהתייחס לקיומן של ראיות לכאורה והן בהתייחס לשאלה של חלופת מעצר.

8.        בכל הנוגע לתשתית הראייתית, העורר סבור כי הראיונות הטלוויזיוניים שמסרה המתלוננת משמיטים את הקרקע תחת הודעותיה במשטרה, בין היתר בהתחשב בכך שבמסגרת ראיונות אלה היא לא הכחישה באופן גורף את כל הודעותיה במשטרה, אלא רק את העובדה שנאנסה. פגם נוסף בתשתית הראייתית מוצא העורר בכך שהמתלוננת התייחסה אליו רק באחת מבין שלוש ההודעות שמסרה במשטרה (בעוד שבשתי ההודעות האחרות התייחסה למעשיהם של הנאשמים האחרים בלבד). בנוסף לכך, העורר הצביע על שורה של מחדלי חקירה אשר נפלו, לדבריו, בחקירתה של המתלוננת, ובכלל זה העובדה שהיא לא תושאלה לגבי מקרי האלימות האחרים שהזכירה (באופן שמנע מהעורר אפשרות להציג לגביהם טענות עובדתיות סותרות) והעובדה שמחשבה של המתלוננת לא נתפס (חרף העובדה שבתארה את אירוע האונס היא מסרה שהעורר הזמין אותה לביתו באמצעות הדואר האלקטרוני).

9.        לטענת העורר, בית המשפט קמא שגה גם כאשר קבע שאין אפשרות לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו בדרך של חלופת מעצר, מבלי לבחון חלופות קונקרטיות. העורר סבור, בהקשר זה, כי היה מקום לתת משקל לעובדה שהאירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו, לכאורה, לפני כשלוש שנים, וכן לכך שמסוכנותו של העורר מופנית כלפי המתלוננת בלבד. משכך, העורר סבור שמדובר במסוכנות אשר ניתנת לאיון בדרך של חלופת מעצר מרוחקת הכוללת איזוק אלקטרוני, ומבקש כי תישמע עמדתו של שירות המבחן בעניין.

10.      בדיון שהתקיים לפני טענה באת-כוח המדינה שהתשתית הראייתית בעניינו של העורר היא איתנה, ומכל מקום מספיקה לצורך השלב הנוכחי של מעצר עד תום ההליכים. לדבריה, הכחשותיה של המתלוננת בפני אמצעי התקשורת אינן מקעקעות את הודעתה במשטרה, הן משום שהערכת משמעותם של הראיונות הטלוויזיוניים תיעשה בידי הערכאה הדיונית, והן משום שלחזרתה של המתלוננת מגרסתה יש הסבר סביר, בהתחשב במצבה הרגשי המורכב באותה עת. עוד ציינה באת-כוח המשיבה כי הראיונות הטלוויזיוניים נסבו למעשה על מעשיהם של שני הנאשמים האחרים בפרשה, שכן מעורבותו של העורר לא הייתה ידועה לתקשורת בשלב זה. לפיכך, כך נטען, ממילא לא ניתן לראות בהם חזרה מהדברים שאותם מסרה המתלוננת לגבי העורר. בכל הנוגע לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, באת-כוח המשיבה טענה שמסוכנותו היא כזו שאינה ניתנת לאיון בחלופה, הדוקה ככל שתהיה. בעניין זה היא ביקשה להתחשב, בין היתר, במצבה הנפשי הקשה של המתלוננת ובפחדה מפני העורר. בנוסף לכך, באת-כוח המשיבה טענה כי מעצרו של העורר מאחורי סורג ובריח נדרש גם מן הטעם של מניעת שיבוש הליכי המשפט.

דיון והכרעה

11.      לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי דין הערר להידחות.

12.      בכל הנוגע למישור הראייתי, בא-כוח העורר מיקד את טענותיו, כאמור, בראיונות הטלוויזיוניים שבמסגרתם הכחישה המתלוננת את העובדה שנאנסה. לשיטתו, שומטת הכחשה זו את הקרקע תחת הודעתה במשטרה, אשר מהווה את הראיה המרכזית כנגד מרשו. עמדה זו אין בידי לקבל. כבר נקבע לא אחת כי חזרתו של עד תביעה מן הגרסה שמסר במשטרה אינה מאיינת, בהכרח, את גרסתו הראשונית באופן המצדיק את שחרורו של הנאשם ממעצר, וכי הערכת משקלה של הגרסה המקורית לעומת ההכחשה המאוחרת היא, על פי רוב, עניין שעל הערכאה הדיונית להידרש לו (ראו: בש"פ 770/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 18-15 (11.3.2010); בש"פ 6174/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ט (8.9.2011)). אם דברים אלה יפים בכל הנוגע לחזרה של עד מגרסתו על דוכן העדים, מקל וחומר שהם יפים גם מקום בו החזרה מהגרסה המקורית התבצעה בראיון לתקשורת, על ידי מי שחוותה, לפי הנטען, מסכת של מעשי התעללות פיזיים ונפשיים והייתה נתונה בשלב זה בתוך סד של לחצים פסיכולוגיים, חברתיים ומשפחתיים שאף קשה לשערם. אינני סבורה גם שיש לייחס בנסיבות העניין משמעות מיוחדת לעובדה שהכחשתה של המתלוננת הייתה חלקית. אין זה מן הנמנע, שההודאה בהיותה קורבן לאלימות מינית נחוותה על ידי המתלוננת באופן סובייקטיבי כקשה ומבישה יותר מאשר ההודאה בכך שהותקפה פיזית. גם זהו עניין לערכאה הדיונית לענות בו. לעת עתה, מצויים אנו בגדריו של הליך המעצר, ובשלב זה די, כידוע, בקיומן של ראיות אשר יש בהן פוטנציאל סביר להרשעת העורר. פוטנציאל כזה גלום בהודעתה של המתלוננת (אשר מגוללת את מסכת יחסיה עם העורר ומתארת את אירוע האונס בפירוט רב), בצירוף יתר הראיות התומכות בה. פוטנציאל זה אינו מתאיין בשל הראיונות שמסרה לתקשורת. אוסיף, כי לכאורה מצאתי טעם מסוים בטענת המשיבה לפיה ראיונות אלה, ולכן גם הכחשתה של המתלוננת, נסבו על המעשים המיוחסים לנאשמים האחרים ולא על אלה המיוחסים לעורר. אולם, אינני נדרשת להכריע בעניין זה. אף אם ניתן להבין את דבריה של המתלוננת בראיונות הטלוויזיוניים כהכחשה גורפת של האפשרות שנאנסה, הרי שיש לנקודה הזו חשיבות מוגבלת לענייננו. המחלוקת בעניין זה תובא בפני הערכאה הדיונית ותוכרע על ידה. לצורך ההליך הנוכחי, די בכך שלהכחשתה של המתלוננת (אף אם נניח שזו התייחסה גם למעשי עורר) ישנו הסבר אפשרי סביר, על מנת לקבוע שהיא לא מקעקעת את התשתית הראייתית הלכאורית במידה שמצדיקה את שחרורו של העורר ממעצר.

13.      לא מצאתי ממש גם בטענותיו של העורר בכל הנוגע לעובדה שהמתלוננת מסרה את שמו רק בהודעה השנייה שמסרה למשטרה. מהמתלוננת נגבו שלוש הודעות בעודה מאושפזת בבית החולים. כפי שהסבירה באת-כוח המשיבה, חקירתה הראשונה של המתלוננת נערכה בעודה מצויה בטיפול נמרץ, כשהיא נתונה במצב פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר. עיון בתמליל החקירה מעלה כי זו נוהלה, מכורח הנסיבות, באופן מצומצם ביותר, ונסבה בעיקרה על אירוע התקיפה שבגינו אושפזה. בחקירתה השנייה, שהתקיימה יומיים לאחר מכן, הרחיבה המתלוננת את הדיבור בנוגע לנאשמים האחרים, והתייחסה גם אל העורר, תחילה בכל הנוגע לאלימות הפיזית שהפעיל עליה לטענתה ובהמשך גם בהתייחס לאירוע האונס הנטען. אכן, שמו של העורר כבר היה בפי החוקרים בשלב זה, אולם הייתה זו המתלוננת שסיפרה להם, ביוזמתה שלה, שנאנסה על ידו, לאחר ששאלוה האם אינוסה בידי הנאשמים האחרים היה מקרה האונס הראשון שחוותה.

14.      לבסוף, אינני סבורה גם שיש במחדלי החקירה שלהם טען העורר כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית נגדו, לצורך הדיון בהחלטה על מעצרו. ככל שיש בטענות אלה ממש - ואינני מביעה עמדה בעניין - דינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי (ראו למשל: בש"פ 8800/10 אלטלאקה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (14.2.2010); בש"פ 6158/12 מוסא נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (23.8.2012)).

15.      נותר איפה להכריע בשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר. גם בעניין זה מקובלת עליי עמדתו של בית המשפט קמא. מסוכנותו של העורר נלמדת מחומרתם של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ואינני סבורה שניתן להפיגה באמצעות חלופה. העובדה שמדובר בעבירות מין שבוצעו לכאורה במסגרת המשפחה, כאשר מרבית העדים הצפויים להעיד במשפט הם בני משפחה ושכנים, מעוררת קושי של ממש בכל הנוגע למציאת חלופת מעצר שתרחיק את העורר מהמעורבים בפרשה - הן מן ההיבט של הגנה על המתלוננות והן מן ההיבט של חשש להשפעה על עדים (ראו: בש"פ 7082/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (6.9.2006) (להלן: עניין פלוני); בש"פ 6124/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (30.8.2010)). בנוסף לכך, העובדה שיוחסה לעורר פגיעה בשתי מתלוננות מצביעה לכאורה על מסוכנות כללית בתחום עבירות המין, להבדיל ממסוכנות קונקרטית כלפי המתלוננת בלבד (כמוסבר גם בעניין פלוני שנזכר לעיל).

16.      סוף דבר: הערר נדחה.